נדחתה התנגדות לקיום צוואה, אך בוטלה הוראה המזכה את "מי שערכה את הצוואה"

1.         מונחת בפני התנגדות לקיום צוואתו האחרונה של המנוח ר.כ. ז"ל שהלך לבית עולמו ביום 13/11/03. ההתנגדות הוגשה על ידי אחת מתשעת ילדיו של המנוח, בת זקוניו, כנגד חמשת אחיה ואחיותיה המבקשים את קיום הצוואה מיום 6/6/02, וזאת בשל פגמים צורניים שנפלו בה, ובשל חוסר כשרותו של המנוח לצוות את האמור בה.

2.         ביום 8/12/04 הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 2/10/86, על ידי המתנגדת בהליך שבפני. ביום 29/12/04 הגישו חמשת ילדי המנוח לרשם לענייני ירושה- צוואת המנוח מיום 6/6/02, המאוחרת לצוואה משנת 1986, וביקשו עיכוב הטיפול בתיק עד להגשתם בקשה למתן צו לקיום צוואה זו.

ביום 1/5/05 הועברו הבקשות לקיום שתי צוואות המנוח מהרשם לענייני ירושה, לאור החלטתו כי " לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו מיום 28/3/05 ולאור העובדה שלכאורה יש פגם הן מבחינת הצהרת העדים והן בכך כי חלק מהזוכים נכחו לכאורה בעת עריכת הצוואה, הנני מחליטה בהתאם לסעיף 67א(א)(6) לחוק הירושה... להעביר את הבקשות לצו קיום צוואה לבית המשפט המוסמך".

ביום 8/6/05 הגישה אחת מתשעת ילדיו של המנוח, בת הזקונים, את התנגדותה לצוואה האחרונה, בטענה כי נפלו בה פגמים צורניים אשר יש בהם כדי להטיל ספק באמיתותה של הצוואה, ובהטילה ספק בדבר כשרות המנוח ורצונו לצוות את אשר ציווה בה. (טעמי התנגדותה צוינו על ידה כבר בכתב הגנתה שהוגש ביום 8/5/05).

3.                            הליכים נוספים התלויים ועומדים בין הצדדים הינם:

תביעה למזונות האם מהעיזבון, תביעה שהתיתרה לאחר שהאם הלכה לבית עולמה ביום 10/6/05; ותביעה נוספת שהוגשה על ידי האם המנוחה, הינה תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר חלקה של המנוחה בדירת המגורים שלה ושל בעלה המנוח, ולפירוק שיתוף בדירה זו.

בדיון מיום 30/4/06 הצהירו בפני באי כוח הצדדים, כי:

" אין חולק כי הנכס היה משותף לשני בני הזוג, הגם שהיה רשום על שם הבעל לבדו. כל שנותר לדון הוא בהתנגדות שהגישה הגב' ב. לקיום הצוואה האחרונה".

טענות מבקשי קיום הצוואה מיום 6/6/02:

3.         לטענת מבקשי קיום הצוואה המאוחרת בזמן, על אף הפגם שנפל בצוואה, היינו- חתימתו המאוחרת של המנוח על הצוואה, הרי טקס עריכת הצוואה אינו מותיר ספק כי מדובר בצוואה כשרה, כי מדובר ברצון חופשי ואמיתי של המנוח ואין כל ספק באמיתותה של הצוואה. לשיטתם, כל הנוכחים בטקס עריכת הצוואה, לא היו עורכי דין או משפטנים, וכ"הדיוטות" לא נתנו דעתם לעניין אי חתימת המנוח ולא ראו בעניין זה דבר מהותי. המתנגדת עצמה הודתה, כי אף אחד לא ביקש מהמנוח לחתום " כי שכחו". בכל מקרה, לאחר שהמבקשת 4 גילתה יום למחרת חתימת העדים (היינו יום חמישי באותו השבוע) כי המנוח לא חתם על הצוואה, החתימו את המנוח ביום ראשון, מיד לאחר השבת. המתנגדת אף היא הודתה, כי בסמוך לאחר הטקס שמעה וידעה על כך שהמנוח חתם על הצוואה, ובכל זאת בחרה היא לשתוק ולתקוף את הצוואה רק לאחר פטירת המנוח.

4.         המבקשים מבהירים, כי אין מדובר במצב בו המנוח לא חתם על הצוואה, כשגם פגם זה הינו בר הכשרה לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה. במקרה דנן המנוח חתם על הצוואה אולם עשה זאת שלא בנוכחות העדים. לשיטתם, הפסיקה בעניין זה חד משמעית ואם אין לבית המשפט ספק באמיתות הצוואה, בכך שהטקס אכן נערך וכי זה היה רצון המנוח, הרי ברור שאין כל מניעה להכשיר פגם צורני זה. גם לפי הוראת סעיף 25 בנוסחו היום, אין חתימת המצווה מהווה מרכיב יסוד בצוואה בעדים, ואף אין צורך בחתימת העדים, ודי בכך שהיו שני עדים. גם לפי נוסחו הקודם של סעיף 25 ניתן להכשיר הפגם הצורני שנפל בצוואה דנן. כן נאמר, כי בהתאם לפסיקה שקדמה לתיקון, הרי כאשר הוספה חתימת המצווה לאחר חתימת העדים, מדובר היה במקרה פשוט שבית משפט יכול לקיים את הצוואה, אם אין לו ספק באמיתותה. למעלה מן הצורך תיקון 11 לסעיף 25 חל חד משמעית על כל מקרה שנדון לאחר התיקון, שכן מדובר בתיקון פרוצדוראלי של קיום צוואה.

5.         לחילופין, טוענים מבקשי הקיום, כי ככל שבית המשפט יקבע מטעם כלשהו כי אין לקיים את הצוואה השנייה, הרי ברור הוא כי לאור הוראת סעיף 5 לצוואה השניה, הקובעת כי כל צוואות קודמות בטלות- מהווה הוראה זו הוראת ביטול הצוואה הקודמת משנת 1986, הוראה זו תקפה היא ולאורה יש כטענה חילופית להורות על מתן צו ירושה על פי דין, לפיו יחולק עיזבון המנוח בין כל ילדיו בחלקים שווים.

6.         באשר לרצונו של המנוח לפני טקס עריכת הצוואה בעדים ולאחריו, טוענים המבקשים כי  על סמך עדותה של המתנגדת עצמה ניתן להסיק בברור כי המנוח מעולם לא דיבר עמה על הצוואה, מעולם לא הביע בפניה את רצונו לשנותה או כי התחרט לגביה, והדבר היחיד שהעידה היה כי בביקור אחד- שלושה חודשים לאחר הטקס ולאחר שביקרה אותו מאז הטקס 12 פעמים- טען בפניה כי החתימו אותו על מסמכים רבים ושונים מבלי להזכיר צוואה ומבלי להזכיר רצון לשנות צוואה.  אף מעדויות שתי האחיות שהובאו לעדות מטעם המתנגדת, עדויות שנמצאו שקריות, לא ניתן למצוא עיגון לכך שהמנוח לא היה שבע רצון מצוואתו או שחפץ לשנותה. מנגד הובאו עדויות מהימנות לכך שהמנוח חפץ היה בקיום הצוואה השנייה וכי היה שבע רצון מתוכנה. זאת ועוד, ולמעלה מן הצורך, מעדות עדת המתנגדת דווקא- הגב' א. מ. - ניתן ללמוד, כי המנוח חפץ היה לשנות את צוואתו הראשונה ולערוך צוואה שנייה, תקופה ארוכה לפני טקס חתימת הצוואה השנייה.

7.         המבקשת 4 העידה בעדותה על רצון המנוח וההגיון לערוך את טקס הצוואה בנוכחות ילדיו, לעדותה " ...הוא רצה שכולנו נדע את ההוראות...", אכן פעולת האב השיגה את מבוקשה וכל הילדים ידעו על השינוי כשאף אחד מהם לא מחה נגד הצוואה  וכנגד רצון האב, כולם כיבדו רצונו והבינו את הגיון הדברים, וכך קיווה המנוח כי תימנע מחלוקת בעתיד בין הילדים. המבקשים מבהירים כי הצוואה השנייה אף פוגעת בשניים מן האחים (המבקשים 2 ו-5), אשר מקבלים על פי הוראותיה פחות מאשר קיבלו על פי הצוואה הראשונה, ובכל זאת, שניהם תומכים בבקשה לקיום הצוואה דנן, מאחר וידעו על עריכתה, והבינו כי זה היה רצונו האחרון של אביהם המנוח והם מכבדים רצון זה.

            לשיטתם, קיים הגיון ברצון האב המנוח לערוך צוואה חדשה. בעת עריכת הצוואה הראשונה, התגוררה המתנגדת עם הוריה ללא דירה משלה ולכן חפץ המנוח לצוות לה את דירת הוריה. בצוואה השנייה, מאחר והמנוח רכש עבור המתנגדת דירה משלה, לא מצא טעם להעדיף אותה על פני שאר ילדיו ובכל זאת חפץ היה כי תהיה בבעלותה דירה נקייה ממשכנתא, ולכן הורה להעניק לה את סכום יתרת המשכנתא הרובצת על הדירה. בנוסף, בחר המנוח שלא להפלות בין הילדים והורה על חלוקה שווה בין כולם, על מנת שלא יסתכסכו בעתיד.

8.         מעבר לכך, מעלים המבקשים תמיהה,  אם גרסת המתנגדת נכונה, והמנוח לא היה שלם עם צוואתו השנייה וחפץ היה לשנותה, מדוע לא ביטל אותה, שהרי הצוואה נערכה בחודש יוני 2002 תקופה ארוכה לפני פטירתו. המסקנה לשיטתם הינה, כי צוואתו האחרונה משקפת את רצונו והמנוח לא חפץ לשנותה כלל וכלל. המבקשים מצביעים גם על האבסורד בהגשת ההתנגדות על ידי בת הזקונים, וטוענים כי הצוואה הראשונה- אשר בה העניק המנוח למתנגדת את דירת ההורים- אינה ניתנת לקיום כלשונה, מאחר וכפי שהוצהר ומוסכם על באי כוח הצדדים, מחצית דירה זו שייכת לאשתו המנוחה, והמנוח ממילא לא יכול היה להוריש יותר ממה שיש לו.

9.         לבסוף עותרים המבקשים למתן פסק דין הצהרתי שיורה כי מחצית הבית שייך לעיזבון האם המנוחה, וזאת בהתאם להסכמות הצדדים.

            טענות המתנגדת:

10.        המתנגדת טוענת, כי המסמך נשוא הליך זה הינו בדיה אשר המנוח אולץ לחתום עליה בערוב ימיו מבלי שרצה בכך, מבלי שיכול היה לקראו, ומבלי שהוא מבין את פרטיו ושולט בהם. לשיטתה, המסמך נעשה על ידי הנתבעים 6,8 ו-9 בהתאם לרצונם הם ולתועלתם שלהם. חתימת המנוח על המסמך נכפתה עליו ולמצער חולצה ממנו בחשאי תוך הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנת באשר אין בנמצא עד ניטראלי אשר יעיד על נסיבות החתימה.